<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ז</h1>
<h2>דף ל.</h2>
ואם גוי או עבד שם בשר בקדירה ולא ראה ישראל אם הדיחו הבשר אם לאו, אף על פי שכתב רב האיי גאון (בספר מקח וממכר שער נ"ה) שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאיסור ולא להיתר, לאיסור מדאמר בפרק אחרון דיבמות (קכ"ב א') תניא גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן פירש רש"י שהיא שם עיר שבא"י שפירותיה משתמרים וצריכין להתעשר, ורבותינו (תד"ה של) פירשו לשון גדר כמו (ישעי' ה' ב') ויעזקהו ובשביעית מדבר דתניא בת"כ (בהר פרק א' ה"ג) אי אתה בוצר מן המשומר, של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור, ולא להיתר מדאמר רב (חולין צ"ה א') בשר [כיון] שנתעלמה מן העין אסור, מכל מקום יש להתיר כאן אם [היה] יודע הגוי מנהג ישראל והיה שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יגיד הדבר (ע"פ סימני סה"ת ס"ז), ועוד אנו אומרים בעבודה זרה פרק אין מעמידין (ל' א') גוים נהי דאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיחם אחר (אחר) המליחה, ורבינו יצחק ב"ר אברהם (פירש) [היה מחמיר] שלא להתיר זה אלא על ידי טעימת קפילא ארמאה פירוש (ה)גוי הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדירה טעם מלח יותר מדאי. אמנם בבשר יבש בימות הקיץ שנתייבש בחורף כתב מורי דלא חשיב כרותח אם אינו לח קצת.
<h2>דף לח:</h2>
ומי ששחט בסכין של גוים קודם שהכשירה, רב אמר (חולין ח' ב') קולף בית השחיטה, ומדבר כשאנו יודעין בו שהוא בן יומו שהרי בכמה מקומות מוכיח במסכת ע"ז (ל"ח ב' ובתד"ה אי, ע"ה ב') שסתם כלים של גוים אינם בני יומן (חולין שם תד"ה השוחט ע"ש), אי נמי קסבר נותן טעם לפגם אסור במקום שמשביח מעיקרו, ואף על גב דגבי עכברא בשיכרא מספקא ליה לרב שם (ס"ח ב') אי נותן טעם לפגם מותר או אסור זהו מפני שפוגם מעיקרו, ולפי פירוש זה לא יהא הלכה כרב שהרי בכל מקום קיימא לן הלכה נותן טעם לפגם מותר אלא יהא הלכה כרבה בר בר חנה שאומר מדיח, וכן פסק רבינו משה (מאכ"א פי"ז הל' ז'), ובלשון אחד מפרש שסובר רב בית השחיטה רותח וללשון אחר סובר בית השחיטה צונן ומכל מקום קולף שאגב דוחק הסכין בולע, ואומר הרי"ץ שמה שאומר שהסכין בולע על ידי הדחק זהו דווקא גבי בית השחיטה שהוא קצת רותח אבל גוי המפשיט בהמה בסכין שלו אין כל הבהמה טעונה קליפה תדע שהרי אומר בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') צנון שחתכו בסכין שחתכו בו בשר רותח אסור לאכלו בכותח דאגב חורפא דצנון בלע אבל משום דוחק הסכין אינו אומר שיהא בולע (ע"פ תד"ה אגב ע"ש וסה"ת סי' ס"ט).
<h2>דף עו:</h2>
גרסינן בפרק קמא דחולין (ח' ב') שהרוצה להשתמש בסכין של גוים צריך ללבנה באור ומפרש כן גם בתוספתא (ע"ז פ"ט ה"ב), ובירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) גרסינן, הסכין שפה בקרקע קשה והיא טהורה הדא דאיתמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכא ליבון והליבון שאמרו שיהו הניצוצות מנתזין הימנה. וכן אמר בסוף מסכת עבודה זרה (ע"ו א') מלבנה עד (שתסיר) [שתשיר] קליפתה, ופיר(ו)ש הרי"ץ (תד"ה אמר בשם ר"ת) דבסכינים גדולים שדרך לצלות בהן בשר ולהפך בשר מעל הגחלים צריך ליבון ולא בקטנים, וכן בארנו במצות הגעלה (ל"ת ע"ז) לענין חמץ, ורבינו משה (מאכ"א פי"ז הל' ז') וכן הרי"ץ [נ"א רבינו יעקב] (תו' שם בשם ר"א) פירשו דבסכינים קטנים שאין דרך להיות בהן גומות די בנעיצת עשר פעמים בקרקע קשה כמו שמפרש בירושלמי (שם) ובסוף מסכת ע"ז (ע"ו ב'), וגם מוכיח שם שאף בקטנים דווקא לחתוך בה צונן די בנעיצה אבל לחתוך בה רותח אפילו אין בה גומות או בגדולה שיש בה גומות אפילו לחתוך בה צונן צריך ליבון. וכן כתב [נ"א ופירש] רבינו משה (שם) וכן מצאתי בתלמידי הרי"ץ ברבי אברהם שאם לא ליבנה והשחיזה יפה בריחים שלה שמועיל כמו הליבון שהניצוצות מנתזין ממנה, גם היה ריב"א מדקדק מדמצריך ליבון שאין מועיל שפשוף בפחמים במקום הגומות.
